אין לי הרבה מה להוסיף על עבודה עיתנאית רצינית של ניב ליליאן ואהוד קינן ב-YNET:
____________________________________
מעקב: המידע האישי של אזרחי ישראל מופץ ברשת
מזה שנה וחצי זמינים להורדה באינטרנט ובתוכנות שיתוף קבצים שני מאגרי מידע המכילים פרטים רגישים על יותר מ-9,000,000 ישראלים, חיים ומתים. אחד מהם, עדכני למדי: משנת 2006. הרשויות מטילות את האשמה זו על זו
____________________________________
שווה לקרוא את הכתבה המלאה ולראות את התגובות של הרשויות.
לסגור את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו? לא בהכרח. יסלחו לי קוראי הגיקים אבל אני לא מעורה בפרטים הטכניים של שיתוף קבצים. אני רק בטוח בדבר אחד: אם בארה”ב אפשר למצוא ולתבוע משתפי קבצים של מוזיקה, אפשר וחובה על הרשויות להתחיל לחפש מי מפיץ מידע אישי. לא חייבים לתפוס את המקור, מספיק שתהיה הרתעה נגד מי שממשיך להפיץ את החומר.
כן, אין לי ספק שעיתונאים, חוקרים פרטיים, וכל מי שזה מעניין אותו מבחינה מקצועית כבר מחזיק את הקבצים האלה לפחות עשור, ומעדכן אותם היטב כל כמה חודשים. בכל זאת, זה צריך להיות מידע שקשה יותר להשיג מאשר הפרק האחרון בסדרה האהובה עליכם. לא ייתכן שכל מי שקיבל סירוב מבחורה בצ’אט באינטרנט או באתר היכרויות יוכל בכזו קלות להפוך ל- super-stalker. לא יתכן שטירונים בצבא יוכלו לגלות פרטים אישיים על סגל הפיקוד שלהם. וגם לא תלמידי תיכון על מוריהם, וגם לא חברות גדולות על לקוחותיהן.
אי אפשר להעלים את הקובץ, אבל אפשר להקשות על השגתו. אם יוענשו פומבית מחזיקי ומפיצי מידע כזה, אפילו ב’מכה קטנה על היד’ כמו קנס או החרמת המחשב – אני מבטיח שהקלות בה ניתן היום להשיג את המידע הזה תדעך פי עשר לפחות.
שבת שלום, ופרטית.
